דוד המלך בארכיאולוגיה ובאמנות

לפרשת במדבר + חג השבועות תשפ"ד

מגילת רות היא אחד מספרי התנ"ך האהובים עליי. סיפור האהבה המורכב של אלימלך ונעמי, רות וערפה לנעמי, ורות בועז, ולבסוף הולדתו של דוד, שכשמו כן הוא: אהוב. אֲנִ֤י לְדוֹדִי֙ וְדוֹדִ֣י (שה"ש ו, ג)

דוד המלך, ובפרט ספר התהילים, הם מושא להערצה והערכה לאורך ההיסטוריה.

כולם מכירים את דוד המלך, ולא רק את הפסל של מיכאלאנג'לו. בזמנו של דוד, וגם לאחריו, הוא היה דמות שנויה במחלוקת, ולא כולם אהבו אותו כמו שהוא אהוב עכשיו, ובפרט בכלל ספר התהילים המיוחס לו (בחלקו). ספר התהילים מתורגם לעשרות שפות והוא אחד הספרים הכי פופולריים בהיסטוריה של העולם. כולם מוצאים ביטוי בספר הזה. מחמת קוצר הזמן, החלטתי לציין כמה "פנינים" של דוד המלך בארכיאולוגיה ובאמנות. אשתדל להתמקד בממצאים פחות מוכרים או להאיר היבטים מעניינים. 

אהבתם? יש לכם שאלות על זה, קושיות, הערות? אשמח לשמוע.

1. כתובת תל-דן: הפעם הראשונה שמלכות בית דוד מוזכרת במקור חיצוני לתנ"ך.

הכתובת, שנמצאת כיום במוזיאון ישראל, נמצאה בתל דן בשנות ה-90 בכמה חלקים נפרדים. דן, כידוע, היא הגבול הצפוני של ממלכת ישראל "מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע" (שופטים כ, א, ועוד). שם שם ירבעם בן נבט את אחד מהעגלים שלו.

הכתובת היא מצבת ניצחון ארמית, שהקים אחד ממלכי ארם דמשק בעקבות ניצחון על ממלכת ישראל. בכתובת מתפאר הכותב שהרג את יורם מלך ישראל וכנראה אף את אחזיה מלך ממלכת יהודה, המכונה ככל הנראה בכתובת "[מל]ך בית דוד" (מודגש בגיר על המצבה). מלכים אלו מוכרים היטב מספר מלכים ב', פרק ט' והריגתם מיוחסת שם ליהוא, בסתירה, לכאורה, לאמור בכתובת. בשל אזכורם של מלכים אלו, מקובל להניח שהמלך לכבודו סותתה הכתובת היה חזאל, מלך ארם דמשק, שתקופת שלטונו הקבילה לזו של יהורם בן אחאב ואחזיהו בן יהורם. (מתוך ערך 'כתובת תל דן' בויקיפדיה).

בתרבויות המזרח הרחוק, כמו אשור, ארם, בבל, נהוג היה לקרוא לממלכה על שם מייסדה. המשמעות "בית דוד" היא שממלכת ארם הכירה בכך ששושלת המלוכה נוסדה ע"י דוד. 

2. המלכת דוד, בית הכנסת דורא ארופוס בסוריה, משנת 247 לספירה

בשנת 1932 התגלה בית כנסת מרהיב בעיר "דורא ארופוס" שבסוריה. בית הכנסת היה ממולא עפר, והוא הפך לביצורים של העיר בתקופת הרומאים כמגננה מפני הפלישה של האימפריה הפרתית, כלומר הפרסים. הודות לכך רוב הציורים של בית הכנסת השתמרו להפליא, ואפשר לתארך את הציורים במדוייק הודות לכתובת הקדשה שמציינת את שמו של הקיסר הרומאי, לשנת 247 לספירה. 

קירות בית הכנסת מעוטרים בציורי קיר, תמשיחים (פרסקו - fresco), עם עשרות דמויות וסיפורים מתוך התנ"ך. ביניהם: בת פרעה ומשה בתיבה, קריעת ים סוף, עזרא הסופר, יהושע מעמיד את השמש בגבעון, אליהו בהר הכרמל, יחזקאל וחזון העצמות היבשות, מלחמת אבן העזר, ארון הברית ופסל דגון, אלישע והילד, מרדכי והמן, ועוד כהנה וכהנה.

עותק של הקיר המרכזי נמצא עד היום בכניסה לתצוגת בתי הכנסת במוזיאון אנו (לשעבר בית התפוצות).

בתמונה למטה: משיחת דוד ע"י שמואל.

נקודה למחשבה: כיצד זיהו את הסיפור בציור?

3. החיות באות לשמוע את דוד המלך מנגן בכינור

דמותו של דוד המלך מנגן בכינור ידועה ומפורסמת בכתבי יד וכל מיני יודאיקה. היא מתקשרת בתודעה שלנו לדוד המלך שחיבר שירים ותהילים - "נעים זמירות ישראל". למשל, כתב היד המצויר מהמאה ה-15, במכלול רוטשילד:

אבל מאיפה הגיע הרעיון שהחיות באות לשמוע אותו? 

הדוגמא העתיקה ביותר הידועה לנו היא מפסיפס בית הכנסת בעזה, מהמאה ה-6 בערך. פחות או יותר בשלהי התקופה הביזנטית או התקופה של התלמוד, ובשחר האיסלאם. הנקודה הזו חשובה משום שהמוסלמים שברו הרבה מהפרצופים בפסיפסים שהיו מקובלים בבתי הכנסת בארץ. לכן הרבה פסיפסים נמצאו שבועים, עם פנים חסרות. למזלנו, הפסיפס הבא נמצא עם הפנים, והוא צולם בטרם הספיקו להרוס אותו:

בפסיפס הזה שנחפר בעזה בשנות ה-50 כדי לבנות קזינו, רואים את דוד המלך, ג'ינג'י מגולח עם כתר, מנגן בסוג של כלי עם מיתרים, עם הכיתוב דויד, ומספר חיות. נחש, נמר או לביאה, וכנראה ג'ירפה. הפסיפס צולם בטרם הפנים נהרסו, והודות לכך ניתן לשחזר את הפנים. הפסיפס נמצא כיום במוזיאון ישראל. גם כתבתי על זה בפוסט אחר באנגלית, המעוניין יכול לקרוא בקישור הזה.

אבל מאיפה התמונה הזו הגיעה?

התשובה קצת מפתיעה וגם קצת מאכזבת, תלוי את מי שואלים. הדמות של נגן שיושב והחיות נאספות לשמוע אותו, באה במקור מהמיתולוגיה היוונית. הדמות היא אוֹרפֶאוּס, הנגן המוכשר שהצליח לכשף אפילו את האדס אל השאול, כדי להציל את אהובתו, ואֶוּרידיצ'ה, מן השאול. הובטח לו שהיא תצא אחריו מהשאול אם רק יתאפק ולא יביט לאחריו עד שייצא. כמו בהרבה טרגדיות יווניות, הוא הסתכל לאחור ברגע האחרון ואיבד את אהובתו לנצח. או לפחות, עד הסיבוב הבא. 

התיאור הזה של אורפאוס נמצא בכמה וכמה פסיפסים מהתקופה, כולל מהעיר ציפורי שבגליל (בתמונה).

וההסבר ההגיוני ביותר הוא שאמן או בנאי יהודי כלשהו החליט "לייהד" את הדמות ולהפוך אותה לדוד.

ההבדל המשמעותי היחיד בין הפסיפס של דוד ואורפאוס הוא הכתר של דוד, וכנראה צבע השיער. שימו לב לדימיון בין התנוחה של הנמר בפסיפס למטה, לבין הפסיפס שבמוזיאון ישראל. זה מאוד הגיוני שהיתה איזושהי תבנית קבועה לציורי אורפאוס, והחליטו לבצע כמה שינויים. אנחנו יודעים בבירור שהרבה מהפסיפסים של בתי הכנסת בארץ נעשו ע"י אמנים נוכריים, וההסבר הזה דיי מניח את הדעת.

 זה עדיין מפתיע הרבה מהמבקרים במוזיאון כשאני מספר להם איך הפסיפסים של התקופה מעידים בבירור שיהודים לא נרתעו מלהשתמש בדמויות מוכרות מהעולם היווני כדי לייפות את בית הכנסת. ב"בית לאונטיס" - בית כנסת מבית שאן, נמצא תיאור של סיפור האודיסאה, והרבה מגלגלי המזלות מציגים במרכז את הליוס - אל השמש היווני - כביטוי לשמש. כמובן שיש הרבה מה לדבר על זה, אבל זה יהיה כנראה בפוסט אחר.

מה דעתכם על זה?