דבש, דבורים ודינוזאורים

לפרשת עקב תשפ"ד

לילות הקיץ שלנו טרודות לרוב על ידי יתושות שמתעקשות להודיע לנו על בואן. אני לא יודע מה איתכם, אבל אם צריך לבחור בין להיעקץ בשקט, לבין לשמוע את היתושות - אני מעדיף להיעקץ.

וזה יכול להיות אסון. לפחות לפי הספר (והסרט) 'פארק היורה'. לפי הסיפור, יתושה פרהיסטורית נמצאה לכודה בתוך שרף עץ מאובן, סיפקה דם עם DNA של דינוזאורים שאפשר לשחזר אותן במעבדה. וכמובן שזה הסתיים באסון. 

בפרשת עקב מדובר על האסון שיכול לפקוד את עמי הארץ, בצורה קצת שונה: "וְגַם אֶת־הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלקיךָ בָּם עַד־אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" (ז, כ). אני לא חושב שהאבדון המדובר קשור ל-'עולם האבוד', סרט ההמשך של 'פארק היורה', אבל זה ברור שאיכשהו היצורים הקטנים ביותר יכולים להמיט נזק כבד.

משומה כשאני חושב על הביטוי "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מלכים א ה, ה) אני חושב על דבורים וצרעות. אסביר לכם למה.

אחד הפסוקים והביטויים המפורסמים והמוכרים ביותר בתורה נמצאים בפרשת עקב:

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ׃ (ח, ח)

וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃ (ו, ג)

בשנה הראשונה שגרנו עם עץ תאנים וכרם ענבים שופע, התלהבתי כל יום והייתי אומר שזכינו להיות "איש תחת גפנו ותאנתו". ואז למדתי מהר מאוד שאם לא משגיחים כל יום על הפירות, וקוטפים בזמן, הדבורים והצרעות מגיעות וזה נהנה ממש חגיגה בכניסה לבית. השנה אני שמח לומר שפעלנו נכון, וכמעט שאין לנו דבורים וצרעות. 

מצד אחד, זה נראה שדבורים וצרעות יכולות להיות קללה. למרר את החיים, להיכנס לבית, לאוכל, לעקוץ, להרעיש. אילו החומש שנקרא דברים מתייחס לאסון של 'המעפילים' כך: וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד־חָרְמָה׃ (א, מד)

מצד שני, לדבורים יש ברכה: דבש ודונג. 

הביטוי "זבת חלב ודבש" מתייחס לדבש תמרים - סילאן. אבל מסתבר שבתקופת הברזל, כלומר התקופה הישראלית, היתה תעשיית דבש ודונג בארץ ישראל בקנה מידה מסחרי. לפני כ-3,000 שנה, בארץ כנען.

בחפירות שנעשו בשנת 1997 מטעם האונ' העברית בתל-רחוב שבעמק בית שאן, התגלתה מכוורת ענקית. לפי הערכת החוקרים, היא הכילה כנראה בין 100 ל-200 כוורות שהכילו יותר ממיליון דבורים.  בתוך הכוורות נמצאו שרידים של חלות דבש ושל דבורים מפוחמות.

מכוורת בתל רחוב. צילום: האונ' העברית ירושלים

מתוך המחקר התברר כי זן הדבורים איננו מקומי, וכי הדבורה מזכירה מאוד זן אנטולי (מרכז טורקיה), וכנראה יובאה לארץ על ידי החיתים. אמנם לא שיבטו את הדבורה בעזרת ה-DNA שלה, כמו שעשו עם דינוזאורים בפארק היורה. זו אמנם השערה, משום שתפוצת הדבורים לפני 3,000 אולי היתה שונה מהיום. 

הדבורה המקומית בזמנו, כלומר הדבורה הסורית "ידועה כדבורה רגזנית ותוקפנית ביותר ולכן סביר להניח שקשה היה להחזיק כוורות רבות עם דבורים אלה בתוך ישוב צפוף” אומר פרופ’ בלוך. לדבריו, הדבורה האנטולית מייצרת פי 5 עד 8 יותר דבש, היא יותר רגועה ויותר קלה לגידול מסחרי ולכן כנראה הייתה מועדפת לגידול בשטח עירוני.

בקיצור, כשאומרים "לא מעוקצך ולא מדובשך", אולי מדובר בדבורה הסורית.

אבל הדבורה הטורקית - זה כבר סיפור אחר.

המכוורת, שחזור ע"פ עמיחי מזר, האונ' העברית ירושלים